
התמכרות בריאה
מערכת האתר | 3.10.2015
בגיל 17 נחשפה מיכל אדליסט לעולם היהודי בצפון אמריקה במסגרת משלחת למחנה קיץ בקנדה. "ברגע שאתה נכנס לעולם הזה אתה בתוכו" אומרת אדליסט שהמשיכה לשנת שירות עם עולים חדשים, שליחות ארוכה בצפון אמריקה וכיום רכזת גיוס שליחים באזור הדרום

צילום: אוסף פרטי
מיכל אדליסט, 27, גדלה בקיבוץ שובל, שבין באר שבע לקריית גת. בגיל 17, בחופשת הקיץ, השתתפה במשלחת למחנה הקיץ בני ברית שבמונטריאול, קנדה. אל המשלחת, שארכה כחודש, יצאה דרך שותפות 2000, פרויקט ערים תואמות בין מונטריאול לבאר שבע ומועצה אזורית בני שמעון.
"זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעולם היהודי בתפוצות. התחברתי לתוכנית הזו יותר מהכיוון של מנהיגות, זו תוכנית של כמה חודשים שהיינו נפגשים ולומדים מנהיגות דרך השטח, ולבסוף היציאה למשלחת". אדליסט מספרת שבזכות המפגש הזה נחשפה לתחומים שלא היו חלק מחייה ומהזהות שלה כמו השילוב בין הדת לחיים החברתיים – "הזהות היהודית בקהילות בחו"ל היא חלק אינטגרלי והיא לאו דווקא כדת. הייתה לי תחושה שבין האנשים שם יש איזשהו חיבור, למרות שמדובר בחבר'ה צעירים בגיל שלי שהכרתי לפני 5 דקות".
"חזרתי לארץ בתחושה מדהימה" מספרת אדליסט, "מבחינה חברתית, אתה נמצא במחנה עם אגם ענק באמצע מלא אנשים צעירים בגילך שמדברים את השפה". עבור אדליסט מחנה הקיץ זרע נטע ראשון בחיבור האישי שלה לזהות היהודית, שעד אז לא הייתה דומיננטית עבורה.
בעקבות החוויה החליטה אדליסט לדחות את גיוסה לצבא בעבור שנת שירות מטעם הסוכנות היהודית במרכז קליטה לעולים חדשים באשקלון. "בסוכנות היהודית יש שני סוגי שנת שירות – שנת שירות בחו"ל, שזה סוג של שליחות, שעל זה לא כל כך ידעתי וזה גם לא היה הכיוון. ושנת שירות במרכזי קליטה, שזה עבודה עם עולים חדשים" מסבירה אדליסט.
מרכז הקליטה ממוקם במכללת אשקלון, לשם מגיעים צעירים מכל העולם כדריכת רגל ראשונה בארץ ועל מנת ללמוד עברית. לאחר מכן הם ממשיכים בדרכם בחייהם החדשים בישראל. "עד היום יש לי חברה טובה, שהגיע לארץ במסגרת התוכנית והיא לומדת בארץ ומאורסת לגבר ישראלי" מספרת אדליסט שנזכרת בלילות הרבים שבילתה איתה בבכי וגעגועים למשפחתה. "בהתחלה שפגשתי אותה הייתה בכלל באופוריה שאני פוגשת ארגנטינאית, מבחינתי זה היה כאילו היא יצאה מ'המורדים', עם הספרדית שלה והייתי מוקסמת ממנה. בחורה בת 17, מחליטה מתוך ציונות, כשמשפחתה עדיין בארגנטינה" מתארת אדליסט את חברתה, "אני הייתי הדבר הראשון שהיא פגשה והשתדלתי להיות שם בשבילה ודרכה חוויתי את העלייה, כצעד משמעותי. ואפילו ביקרתי את המשפחה שלה בארגנטינה בטיול שעשיתי אחרי הצבא".
על הליך קליטת העולם בארץ אומרת אדליסט שמדובר בחוויה לא פשוטה - יש לא מעט שהכרתי שחזרו לארצם. לא פשוט פה - החל מהבירוקרטיה, הבדידות, המרחק מהמשפחה לעיתים החברה הישראלית היא לא תמיד פתוחה ומקבלת מה שבטח לא עוזר".

לאחר שירותה הצבאי החלה אדליסט להתעניין באופציה של יציאה לשליחות – "ידעתי שיש את הסוכנות ושהם עוסקים בשליחויות ופשוט נכנסתי לאתר אינטרנט וחיפשתי משהו שמתאים לי, הגשתי מועמדות וככה התחלתי להתגלגל".
חלק מהרצון של אדליסט לצאת לשליחות נבע מהרצון להכיר את הצד של חבריה העולים ממרכז הקליטה, ולהבין מה זה אומר לעזוב את הבית שלך ולחיות בקהילה זרה.
אדליסט, בזמנו בת 22, החלה את תהליך המיון שהיה עבורה מאוד מלחיץ – "אלו שהתמיינו איתי היו הרבה יותר מבוגרים ממני. כל מי שהיה שם היה בגילאים 25 וצפונה, על גבול ה30. כל שלב שעברתי הייתי באופוריה. כשהודיעו לי שהתקבלתי הייתה בטירוף. הרגשתי גאווה גדולה והתרגשות".
מרגע שאתה מועמד מתקבל לשליחות מתהליך הליך ההצבה, שם בונים למועמד פרופיל לפי הליך המיון שעבר, מאפיינים, חוזקות, חיבור למסורת ולדת כדי לדעת להתאים את המועמד למקום שיתאים לו.
אדליסט שובצה לקהילה בצפון מערב אינדיאנה. "נחתתי בשדה התעופה הקטן של שיקאגו ואספה אותי מישהי בשם קרן, שהפכה לאדם הקרוב ביותר אליי בשליחות ולאמא המאמצת שלי" מספרת אדליסט שהגיעה לקהילה יהודית אזורית המאגדת בתוכה 5 בתי כנסת, אבל היהודים עצמם מפוזרים ומי שמאגד אותם הם הבתי כנסת והפדרציה היהודית. הפדרציה נותנת לכל מי שגר באיזור הזה שירותים של הפדרציה כמו אירועים חברתיים ותרבותיים, משלחות, קשר עם ישראל. אדליסט קיבלה דירה, רכב, טלפון ומשכורת חודשית של 750 דולר.
מה המטרה של השליחות?
התפקיד שלי כשליחה היה לדאוג לחבר את כל העשייה של הקהילה לישראל. המטרה היא לא לגרום להם לעלות לישראל - במדינת ישראל יש המון יהודים, האחים שלנו שם לא פחות חשובים. הבחירה שלהם לחיות שם ולשמר את המסורת והיהדות שלהם שם בקהילות היא בחירה שהיא מודעת והיא חשובה. המטרה היא להוות גשר חי, ליצור קשר בין החווית האישיות שלך ומספר להם את ישראל דרך העיניים שלך, והפוך – הם מספרים את החוויות שלהם וכך נוצר הקשר. זה המהות. עושים את זה באמצעות כל מיני דרכים – שיח, פעילויות לילדים, הסברה באירגונים וכל הפלטפורמה שהשליחות מאפשרת.
מה עשית ביום יום?
"עבדתי הרבה בגן ילדים. היה לי קונפליקט מאוד גדול כשהגעתי כי הרגשתי שזה לא התפקיד העיקרי שלי ובהתחלה רצו שאעשה את זה ממש כל יום, ככה שהיה לי קושי בהתחלה אבל עברנו את זה. הייתי עוזרת בגן, בבקרים, היה לי סשן משלי לכל גיל שהייתי מגיעה ומספרת סיפור בעברית, שירים בעברית. הרבה פעמים שהיה לי קשה עם זה, והרגשתי כאילו אני מבזבזת את הזמן שלי, מייקל הסופרוויזר אמר לי משהו שאני מאוד מסכימה איתו -שעצם זה שאני מישהי אחרת, עם לוק אחר, מבטא אחר, ההורים של אותם ילדים שם, יהודים ולא יהודים, יודעים שאני שם ויש לי לגיטימציה להיות שם ובעצם הנוכחות שלי שואלים שאלות על ישראל, מתעניינים בחיים בישראל.
בנוסף, עבדתי עם קבוצת הנוער בקהילה, הייתי המדריכה והרכזת שלהם והיינו עושים פעילויות, יוצאים לאירועים משותפים, גם דברים שכייף וגם דברים שקשורים לחיבור עם ישראל. הייתי עושה לא מעט הסברה, מסתובבת בין ארגונים, בתי ספר ציבורים ועמותות למיניהם והייתי מספרת את הסיפור שלי על ישראל. יצא לי להיתקל בארגונים מאוד מוזרים שיש להם כל מיני ריטואלים ספק דת ספק כת, דברים ביזאריים. זה היה להיחשף לעולם אחר ואנשים שחיים קצת אחרת. תמיד פרגנו לי.
איך קיבלו אותך בקהילה?
"קיבלו אותי בצורה מדהימה והזמינו אותי המון לכל מיני דברים. אני בהחלטה, הדעות הפוליטיות שלי לא היו כל כך מגובשות, ראיתי שהכי נכון להביא את הסיפור שלי והחוויות שלי ולא בהכרח לדבר על דברים שהם כל הזמן בשיח, ולא פעם מזווית שלילית. רציתי להביא משהו אחר ואנשים התחברו לזה כי זה היה משהו אישי. בחורה צעירה, ששירתה בצבא.
הקשר שלי עם האנשים בקהילה היה מבוסס על קשר אישי. עליי, על החוויות שלי, עליהם והחוויות שלהם. זה היה הדבר הכי משמעותי בשליחות. פגשתי אנשים טובים שהכניסו אותי לבית שלהם, פתחו את החיים שלהם לפניי"
צילום: אוסף פרטי
איך היה חיי החברה שלך בשליחות?
"לא להיט. רוב החברים שלי היו בגילאי ה 50-60. לא בטוח שכל אחד היה מסתדר עם זה. אותי זה פחות הפחיד. מצד שני היה לי את הנוער, שכביכול היו קרובים יותר לגילי שהייתי יכולה להיות איתם משוחררת יותר למרות שלא יכולתי לצאת איתם לבירה למשל.
הרבה זה היה השליחים האחרים - חברה טובה שלי הייתה שליחה במרחק 3 שעות נסיעה ממני שזה יחסית קרוב. היינו נפגשות קבוע באאוטלט שעה וחצי ממני ושעה וחצי ממני והיינו עושות צהריים ביחד והרבה פעמים גם היינו מבלות סופי שבוע ביחד וטיולים למדינות באזור. בחורף ביקרתי שליחה אחרת בפלורידה.
הייתי מסיימת את הימים ב 11-12 בלילה ככה שלא היו הרבה רגעים שהייתי לבד או בודדה. למדתי לצאת וללכת לסרטים לבד, אתה לומד ליהנות גם מהלבד.

מה בנוגע לזוגיות?
"היה לי חבר בארץ שלא היה איתי בשליחות. לא ראיתי אותו 8 חודשים והוא בא לבקר אותי לחודש ונשאר בארצות הברית באזור ניו יורק. היינו מתראים פעם בחודש והוא היה מגיע אליי לבקר וממש התחבר לאנשים והקהילה שחייתי בה. חשבנו אפילו להישאר שם בשליחות זוגית, אבל זה היה מאוד מסובך בירוקרטית. מצד אחד רצינו לחזור לביחד שלנו ומצד שני היה מאוד קשה, כשאתה שליח בתוך קהילה אתה מיוחד – כולם נושאים אליך עיניים, כולם רוצים לדבר איתך. ואז אתה חוזר לארץ להיות עוד אחד ורואה ששום דבר לא השתנה, זה לא פשוט".
מה לקחת איתך מהשליחות?
"זה מאוד קשה לענות על זה. אני חושבת שאמונה באדם, באמת. האנשים שפגשתי והקשרים שיצרתי והדרך שבה אנשים כביכול יש בינינו איזה כותרת קטנה שמחברת, שאני יהודייה והם יהודים, וזה היה כל כך הרבה מעבר לזה".
כשחזרה לארץ אדליסט החלה ללמוד במכללה ספיר ועלתה האופציה שתחל לעבוד בגיוס שליחים לסוכנות היהודית – " בספיר לא היה ממש שלוחה, רוב העשייה, הדוכנים ושיווק התוכנית היו בבאר שבע. הרגשתי שזה נורא חבל ואני יכולה לקדם את זה פה".
כיום אדליסט היא חלק מצוות הגיוס בדרום הארץ – "שנה שעברה יצאו שני שליחים. השנה יצאו ארבעה שזה הישג מרשים". "זה לא כמו שליחות למחנות הקיץ, שזה משהו שיותר ממותג ואנשים יודעים ומכירים יותר" אומרת אדליסט שפועלת להעלות את המודעות לתוכנית השליחים, "אני עושה את זה בצורה של דוכנים, שיתופי פעולה עם גורמים שונים במכללה ודרך כל הפלטפורמות האפשריות. גם במהלך המיון אני ממשיכה ללוות את המועמדים ועוזרת להם אנחנו לא אנשי מכירות, אני ממשיכה ללוות ולעזור במה שצריך".
אדליסט מסכמת ש"ברגע שאתה נכנס לעולם הזה אתה בתוכו, גם אם סיימת את השליחות. אתה לא מתנתק יותר. זה מלווה אותך לכל החיים".
צילום: אוסף פרטי