top of page

חינוך בזמן משבר

מערכת האתר | 3.10.2015
עם שני ילדים והרבה מוטיבציה טסה יפעת קרלינסקי להתנדבות בנפאל. רעידת האדמה שהתרחשה באותו הזמן והמשבר שפקד את המדינה לא פגעו בתחושת השליחות והסיפוק של החוויה העוצמתית

צילום: אוסף פרטי

יפעת קרלינסקי, אם לשני ילדים בני 6 ו-3, היא חלק מקומונה של דרור ישראל. יחד עם אב ילדיה, עידן, ואייל הם מרכיבים יחד את הקומונה. לכבוד יום ההולדת ה-40 של השלושה, החליטו לטוס במסגרת 'תבל בצדק' להתנדב בנפאל – "הייתה איזושהי תחושה שיש שינויים שקורים וכדאי שנחווה אותם ביחד. מעולם לא בילינו כל כך הרבה זמן, ביחד, רחוק מהתנועה והיום יום". קרלינסקי חייה באורח חיים שיתופי במסגרת הקומונה, ומהתנועה מקבלים תקציב מחייה כך ש"אין לנו הרבה כסף אלא רק קצת חסכונות שלנו יחד". קרלינסקי החלה לחקור ולחפש מידע על תיירות התנדבותית והאפשרויות השונות לטיול עם ערך מוסף במזרח או דרום אמריקה, כך הגיעה ל'תבל בצדק'.

 

תבל בצדק הוא ארגון הפועל ברחבי העולם, ומציע תכניות התנדבות לישראלים לתקופות שונות של חודש, 4 חודשים או 10 חודשים. "לא היתה להם תכנית למשפחות ובטח לא עם ילדים. בכל זאת, ביקשו שאשלח קורות חיים" מספרת קרלינסקי שפנתה לארגון למידע נוסף לארגון, "לאחר מכן, המשכתי את הקשר איתם, שאלו מה אני יכולה לתת ונתנו לי לדבר עם אחד מהעובדים, עומר, שגר בנאפל. דיברנו וניסיתי להבין מה הקשיים שלהם ומה הם רוצים וככה הוחלט על נפאל".

 

"לא ראיתי את עצמי עוזבת את הילדים ועושה את הטיול הזה למזרח לבד. מבחינתי זה שעידן ואייל הצטרפו זה כי זה הוצע להם, זה היה מאוד ברור שאני והילדים הולכים. בדיעבד, אוי לי אם הם לא היו באים. העניין היה שאני והילדים עושים את הטיול לחודש ואז עידן הצטרף ואייל לחצי מהזמן".

 

קרלינסקי ושאר חברי הקומונה הגיעו לנפאל, שם תוכננו להעביר סמינר למורים המקומיים ולצוות הישראלי, מתוקף הכשרתם והעשייה היומיומית שלהם בתחום החינוך הבלתי פורמלי. קרלינסקי מספרת כי הצורך בסמינרים והכשרות מסוג זה למורים המקומיים נובע מכך ש"מורים בנפאל מרוויחים בין דולר ל 2 דולר ליום ובעצם הם סוג של בייביסיטר. אם סיימת כמות מסוימת של שנים אוטומטית אתה יכול להיות מורה, אין סמינרים או הכשרות למורים. כל היחס שלהם לכל התחום של הלימודים הוא מאוד נמוך. זה לא מדינת ישראל, עם כל הצרות שלה".

 

על מנת להיערך לנסיעה, ישבו השלושה והכינו למתנדבים מצגת על קורצ'ק באנגלית – "לאחר שיחה עם עומר, נציג תבל בצדק, הבינו כי צריכים בעיקר טכניקות להפעלה של ילדים. הבאתי חוברת משחקים ועוד כל מיני אביזרים ובגלל שהם נורא רצו דברים לגיל הרך הבאנו את כל הדברים שאנחנו עובדים במרכז לגיל הרך פה בארץ כמו פאזלים ודברים שהוצאנו מהאינטרנט, דברים שאנחנו יודעים שזה הרמה שהיינו רוצים ונסענו" מספרת קרלינסקי.

 

אורח החיים של קרלינסקי הוא ייחודי לנוף הישראלי, היא חלק מקיבוץ המחנכים העירוני של תנועת דרור ישראל, תנועה שהוקמה על שם דרור החלוץ מגטו וורשה. התנועה היא המשך של תנועת דרור מאירופה, שמכילה 3 תנועות שהם גם מעגלי חיים – הנוער העובד הלומד, תנועת הבוגרים (גילאי 21-30 שגרים בקומונות) והמעגל הקטן והמבוגר קהילת קיבוצי הקבוצות השתפנית משימתית (31 והילך). קרלינסקי חיה ב'קבוצת אדם' מגיל 17 – "אנחנו חבר'ה שצמחנו ביחד ובערך בגיל 31 החלטנו שגם נביא ילדים יחד. אנחנו לא בני זוג במובן שהתחתנו והבאנו ילדים אבל זה אנחנו. בחרנו להביא שני ילדים להיום, ואנחנו מגדלים אותם יחד.

 

אנחנו חיים בסביבה הרבה יותר גדולה שזה קומונות, שהם ממש בתים לכל דבר, שחיים שם מספר מבוגרים וילדים יחד. ויש לנו מערכות שיתופיות בתוך החיים הקיבוציים. בקומונה שלנו גרים שלושה מבוגרים ושני ילדים, הסביבה שלנו זה בערך 13 אנשים מבוגרים וילדיהם. הילדים יודעים מי ההורים הביולוגיים שלהם, והם גדלים פה בבית. הם הולכים למערכת ציבורית  שדרור ישראלים הם גם מחנכים בתוך המערכת. בצהריים הם מגיעים לבית הילדים ונמצאים שם עד אחר הצהריים". עידן, אבי ילדיה של קרלינסקי הוא גנן ורכז הגיל הרך בדרור ישראל ואילו היא מרכזת את הפעילות של דרור ישראל בגוש דן ועושה השתלמויות למחנכים ברחבי הארץ.

"עשינו סדנה לרכזים הישראלים והנפאלים, ולאחר מכן גם למתנדבים שהגיעו למנגאו, ולכל המורים והגננים בקנימאטי שתבל בצדק עובדים בבתי הספר שלהם" מספרת קרלינסקי על העשייה שלהם.

 

במסגרת ההתנדבות קרלינסקי ניסתה להעביר במסגרת הסדנאות שהעבירה קצת כלים מתחום החינוך הבלתי פורמלי - החוויה הייתה לראות אנשים שכל החינוך הבלתי פורמלי הוא לא חלק מהיום יום שלהם –משחקים. אפילו המורים משחקים איתך משחקים של ילדים כמו כדורגל סיני. אנחנו מעבירים להם את החינוך הבלתי פורמלי והם כל כך מאושרים" אומרת קרלינסקי שלימדה אותם קיפולי נייר, סיפורים בהמשכים בציור ואפילו טכניקה המאפשרת ללמוד את תחושותיו של הילד באמצעות דף עם קו שהילד הופך לציור.

כשנשאלה את האופן בו מקבלים המקומיים את המתנדבים החיצוניים אומרת קרלינסקי כי "כל דבר שאדם לבן יעמוד מולם, אדם אחר מבחוץ, ויסכים לבוא לנפאל ולדבר איתם הם מקבלים את זה בהרבה כבוד. הם לא בוחנים אותך אם ההגעה שלך מתנשאת או לא".

למרות חוסר ההיכרות של קרלינסקי עם מערכת החינוך המקומית סביר להניח כי הכלים שהעבירה למורים המקומיים ישמשו אותם בבתי הספר בשנה הקרובה -  "לראות את העיניים שלהם ולהבין שזה מצליח, גם במקום שבו חששנו מחוסר ההיכרות עם מה שהם רוצים וצריכים. היה מדהים לפגוש אנשים שהחינוך חשוב להם. כאלו שמאמינים בחינוך ובדרך".

 

בעקבות החוויה המוצלחת ביקשו מקרלינסקי להגיע לעשות גם סדנאות למורים בכפר. היינו צריכים לצאת לכפר ביום ראשון, אבל ביום שבת הייתה הרעידת אדמה אז לא הספקנו לעשות להם סדנה" אומרת קרלינסקי שרעידת האדמה תפסה אותה בכפר מנאגאו, בדרכה למנאגודה, שעתיים מזרחית לקטמנדו.

 

"הרגשנו מאוד את הרעידת אדמה. אין מקום בנפאל שלא הרגיש את הרעידת אדמה. 2 בתים בכפר התמוטטו לגמרי ואנשים איבדו את הבתים שלהם" מתארת קרלינסקי שבמהלך האסון העבירה סדנאות לילדים המקומיים שאיבדו את בתיהם, ואלו מצידם ציירו בתים על דפי נייר.

 

"המקום שישנו בו שקע. מרגע שהייתה הרעידת אדמה נאלצנו לישון בחוץ תחת יריעת ניילון על טרסה, מחשש לרעידות משנה. ידענו שאין בית חולים פנוי וגם האוכל קצת הצטמצם כי לא ידענו כמה זמן זה ימשך" מסבירה קרלינסקי את המשבר שפקד אותם, "הכפר בו שהינו מקבל סחורה מקטנמדו, והסחורה הפסיקה להגיע מה שיצר חשש גדול. נותרנו שם בחוץ, בלי מקלחות ועם גשם מבול שירד עלינו בלילה, זה היה ממש לא פשוט, אבל לעומת מה שקרה לאנשים אחרים אנחנו זכינו".

 

על אופן התמודדות האוכלוסייה המקומית עם האסון אומרת קרלינסקי ש"אם בישראל, למשל במהלך צוק איתן, הייתה הבנה של הדור המבוגר שכחלק מתפקידך כמבוגר האחראי צריך לחשוב איך לדבר עם הילדים, שאתה לא מתמוטט ליד הילדים, יש משהו בפדגוגיה החינוכית שלנו שאנחנו יודעים מה התפקיד שלנו כמובגרים, הפרספקטיבה וכל מה שזה אומר. בנפאל אין את הדברים האלה. אין מישהו שחושב על הילדים, אין מישהו שאומר שצריך להביא פסיכולוגים לדרום ולדבר עם הילדים, שיציירו ציורים ולנסות להבין מה הם מרגישים. אין ילדות" מסבירה קרלינסקי, הילדים המקומיים ברגע שמגיעים לגיל מסוימים מתחילים לעבוד בשדה כך שלדעתה אין מחשבה מה זה יעשה לילד, לבריאות הנפשית שלו ואיך הוא גדל עם זה.

"זה עם מאוד שלו, מאופק ושקט" אומרת קרלינסקי על העם הנפאלי. "יש להם המון עזרה הדדית. מי שאיבד את הבית שלו, הסיכוי שהוא יבנה בית ושיהיה לו כסף הוא מאוד נמוך. הכי נורא בקטמנדו שעיקר המבנים לא התמוטטו אלא נסדקו, ואז צריך מהנדסים. והרבה מהנדסים נכנסו לבית הספר וראו שצריך לפרק את כל הבית ספר ולבנות מחדש, ואין להם את היכולת והתשתיות לפרק את המבנה ולבנות מחדש ועד שיפרקו ויבנו מחדש איפה הילדים יהיו בינתיים? זה בית ספר שצריך לקבל את הילדים כל בוקר כי ההורים שלהם צריכים להמשיך לעבוד" מתארת קרלינסקי את האתגרים העומדים בפני העם הנפאלי בצל הכאוס ששרר בעקבות רעידת האדמה, "השפה שמדברים בנפאל זה הדאגה שיש להם מים זורמים ושהבית חולים איכשהו יפעל, בטח לא על הפדגוגיה של הילדים ולא לאן הילדים הולכים לבית הספר".

"לא הבנו את גודל העניין עד שלא חזרנו לארץ" מספרת קרלינסקי שלמרות המשבר הצליחה ליצור קשה עם משפחתה בארץ – "הודעות טקסט הצליחו לעבור ובאיזשהו שלב המדריך הנפאלי שלנו לקח אותנו להטעין את הטלפון והצלחתי לדבר ולהתקשר לארץ. למי שהיה סים נפאלי אז הצלחנו להיכנס לווי נט וראינו את מספרי ההרוגים עולים ועולים". עם החבר'ה בקטמנדו קרלינסקי לא הצליחה ליצור קשר אבל באיזשהו שלב הבינו שכל העובדים והמתנדבים של תבל בצדק בסדר והגיעו לשגרירות והתחילו להתנדב שם בשגרירות.

 

קרלינסקי מתארת את החוויה שעברה עליה כמזל גדול משום ש"היינו צריכים ללכת לסיצ'ואן, וקנינו כרטיסים לספארי, איפה שהיה מקור ההתפרצות של רעידת האדמה.  אם רעידת האדמה הייתה מחכה 10 שעות לא יודעת מה היה קורה לנו". קרלינסקי ומשפחתה היו אמורים להמשיך את הטיול להודו, אך בעקבות האסון החליטו לחזור לארץ – "זו הייתה החלטה נכונה, נבונה ואחראית" אומרת ולא מתחרטת.

 

צילום: אוסף פרטי

צילום: אוסף פרטי

© 2015 by BeyonDuty. All rights reserved.

bottom of page