top of page

ה'מוזנגו' הלבן באוגנדה

הדר לב | 3.10.2015
"רציתי לעשות משהו משמעותי לפני הצבא, שיכיל חוויה ותרומה לאנשים שבאמת צריכים" כך בגיל 18 הדר לב מצאה את עצמה בנמורונגו שבאוגנדה, שכונה לא חוקית בה חיים פליטים אשר ברחו מבתיהם מסיבות שונות ולכל אחד סיפור חיים משלו | קטעים מיומן אישי

 

צילום: אוסף פרטי

הדר לב, 25, החליטה בגיל 18 לטוס להתנדב באוגנדה. לב ידעה שהיא רוצה לעסוק בעשייה משמעותית לפני הצבא וכבוגרת תנועת הצופים אחת מהאפשרויות שעמדו בפניה היתה שנת שירות במסגרת התנועה. "רצינו לעשות משהו משמעותי לפני הצבא, שיכיל גם חוויה ותרומה לאנשים שבאמת צריכים. שנת שירות באותה תקופה נראתה לי כמו להמשיך להיות הצופים ולכן חקרנו על דברים קצת מעבר".

 

לב, יחד עם חברתה יסמין לרמן, נחשפו יחד לאפשרות של התנדבות בארצות אחרות ומצאו עצמן באוגנדה למשך כמה חודשים, שם בילתה בנמורונגו (שכונת העוני הגדולה בקמפלה), שכונה לא חוקית שחיים שם פליטים אשר ברחו מבתיהם מסיבותיהם השונות ולכל אחד סיפור חיים משלו.

 

ביגוד הילדים

אנחנו עובדות כל בוקר עם קבוצה של כ-70 ילדים לבושים בבגדים קרועים ומלוכלכים, שאין חשש שלא נזהה את אחד הילדים ביום המחרת, כי את הבגדים- הם לא מחליפים. לכל ילד יש בממוצע 2 סטים של בגדים שאנחנו כבר מכירות בעל פה מה שייך למי, באיזה ימים, איפה הקרעים, ומזהות תמיד אם יש כתם חדש, ותמיד יש. מדיי פעם אפשר לראות ילד רץ ברחוב עם חולצה בכיתוב בעברית שאומרת "פוקס" או "שילב" שהצלחנו להתרים מהישראלים שחיים כאן.

 

בית הספר

בית הספר, הוא מבנה מלבני עם 4 פינות , קצת קשה לקרוא לזה קירות. לבית הספר אין גג, ואולי זה למה אני שרופה כל היום מהשמש החזקה של אפריקה שנמצאת מעל 12 שעות ביממה, מלבד שעה אחת ביום בה יורד גשם. כשיורד גשם, אין לנו ברירה אלא לשלוח את הילדים הביתה כי מחסה אין.

 

אין לנו יותר מדי מה ללמד את הילדים בבית ספר, את השפה אנחנו לא יודעות והציוד דל. אך זה עדיף על כך שהילדים יסתובבו ברחובות, בין הביוב שזורם בכל מקום, לפאבים המקומיים המאכלסים את אבותיהם השיכורים במהלך רוב היום, שאלה מצידם מבזבזים את הכסף, שאין, למשפחה שיועד לשליחת הילדים לבית הספר אמיתי.

 

בשיעורים שלנו עם הילדים, אנחנו מציירות איתם, עושות יצירות, מלמדות משחקים. לעיתים קרובות הילדים כאן, שמקבלים מאיתנו ביד אחת טוש וביד השנייה דף, לא מבינים את הקשר בין השניים ומה הם אמורים לעשות.

 

יחד איתנו בבית ספר עובדים עוד כ-4 מורים מקומיים שמתנדבים, רק 2 מהם באמת מסורים לעבודה. קשה להיות יעיל ועקבי במשהו שאתה יודע שלא הרבה יצא לך מזה. אירגנו למורים ללכת לגן של עשירים, שם הם יכולים ללמוד איך מלמדים בתמורה אנחנו מלמדות את ילדיי הגן שירי חנכה למופע הקריסמס הקרב ובא. המורים באמת רוצים ללמוד ומשקיעים ממיטב זמנם, ונותנים כל מה שהם יכולים, ללא  משכורת או תמורה.

 

גם המורים מוגבלים באמצעים. הם מעולם לא היו בבית הספר, לא מכירים משחקים, השירים שהם יודעים הם מעטים, והדמיון לא פועל כלל. אנחנו, 2 מתנדבות בנות 18, מעבירות סדנאות למורים בני 30 על איך ללמד נושא, איך להעביר משחק, ומה בכלל ילד בן 6 צריך לדעת, חוץ מלהתפלש בביוב וללכת מכות.

 

במהלך התקופה שלנו כאן אספנו כספים שנועדו להקים מבנה חדש וקבוע לבית הספר. את הכסף אספנו מאנשים נדיבים ובאמצעות מכירת שרשראות, שהנשים בנמורונגו מכינות למחייתן, מהן קנינו כמות גדולה ששלחנו לישראל – שם מכרו אותם. בניית המבנה כבר החלה, אבל הכל מתקדם פה מאוד לאט.

הדת כתרבות

השירים היחידים שהילדים פה יודעים הם שירי דת שלמדו בכנסייה הקרובה. יש כאן אוכלוסייה מאוד אדוקה לדת, אין לדעת מהו הגורם ומה התוצאה, אם זה בגלל שהם עניים או אולי האמונה היא הסיבה לעניות שלהם.

 

כשאנחנו מספרות שאנחנו יהודיות ושחטאנו הגדול הוא שאנחנו לא מאמינות בישו, התגובה של רוב האנשים פה, זה שהם מאוד יצטערו לראות שתי בנות נחמדות כל כך נשרפות בגיהינום בזמן שהם יבלו בגן עדן.

 

אנחנו מצדנו, כמו יהודים טובים, מכירות בעל פה את כל המילים של השירים. "ישו התינוק המושיע הגדול" (לצלילי "אחינו הנהג"), "אני אוהב את ישו, הוא עמוק בליבי", וכמובן ואסור לשכוח "כולנו נתפלל לישו ואז אוגנדה תנצל". חייבים להדגיש שבשירים בשפה המקומית יש לנו כבר ידע די נרחב, המסתכם בתקשורת די בסיסית עם האוכלוסייה.

 

חוש קצב פה של הילדים הוא מדהים ואנחנו מלמדות אותם שירי קייטנות ושירי צופים באנגלית, והילדים הולכים אחרינו ומזמזמים את השירים.

רפואה

לפעמים אנחנו עוזרות לרופאה שאנו חיות איתה. יש פה מגוון רחב של דברים שניתן לעשות בתחום הרפואה ולא להיות רופא כלל.

פעם בשבוע אנחנו עושות לילדים 'טיפו בטנייה', שזה למניעת פטרת ראש. כל פעם אנחנו מגיעות לאזור אחר בנמורונגו, מאספות את כל הילדים, דבר שדי קל לעשות מעצם היותנו לבנות כי כולם פשוט באים לראות את הפלא, ומורחות להם, עם כפפות כמובן, משחה על הראש. את ההוראות להורים להמשך הטיפול אנחנו כבר יודעות לדקלם בלוגנדה, ונשאר רק לקוות שהם אכן מתמידים בטיפול.

 

לפעמים מגיע ילד עם סקבייס (כינים בתוך העור) וגם לזה יש לנו טיפול. פעם בשבוע יש לרופאים מרפאה חינם באזור נידח מחוץ לקמפלה. בזמן שהם בקליניקה, אני עוברת בין הבתי ספר באזור ומחלקת וויטמין אי וכדורי טילוע, זה כמעט אותו כדור אותו מביאים לכלב כל 6 חודשים. התולעים נמצאות בכל מקום באוגנדה וידוע שלכ90% מהאוכלוסייה יש אותם. לכן יש לקחת 5 כדורים פעם בשישה חודשים. ההוראות הם בלוגנדה - חמש כדורים, לשתות עם מים, לבלוע או לילדים היותר קטנים -  ללעוס.

 

כל ילד שמקבל כדור אנחנו מסמנים אותו כדי שלא יחזור, אך הם, כמו ילדים, חושבים שזה ממתק על אף הטעם הרע של זה, שוטפים טוב טוב את הסימן וחוזרים. קרה לנו שילדה בלעה 15 כדורים, למזלנו היא בחיים.

 

יום אחד שהיינו באהוטריצ' ראינו ילד שכתוצאה מכוויה ידו התחברה בצורה של 90 מעלות והוא לא יכל להזיז אותה. מיד שלחנו את הילד לתוך הקליניקה ולרופאה התברר שהילד סובל מאפילפסיה כל חייו והוא מקבל התקף לפחות פעם ביום. הכוויה, קרתה בעקבות התקף שחטף לפני שנה במהלכו נפל לאש ומאז הילד מסתובב כך. הרופאה נתנה לאם תרופה שעצרה את ההתקפים ולקחנו אותו לקמפלה שם עבר ניתוח שאמור היה לשפר את חייו בצורה משמעותית ולהעביר אותו שיקום ופיזיותרפיה. בסופו של דבר, התברר לנו כי הסיבה הראשונית בגללה הגיע הילד למרפאה היא פריחה מסכנה שהייתה לו על הגב. הם אפילו לא חשבו חלילה שהאפילפסיה או המום ביד זו סיבה מספקת לראות רופא.

האוכל המקומי

האוכל המקומי, לא הכי טעים אבל בהחלט אכיל ויותר מזה - משתלם לכיס. משלמים שקל אחד ומקבלים צלחת עמוסה באורז, שעועית, תפוחי אדמה מתוקים, ומטוקה - סוג של בננה שעושים ממנו פירה, אני אישית פחות התחברתי למאכל שנחשב גאווה לאומית. כשאני מספרת שלנו, בישראל, אין דבר כזה מטוקה, אני מקבלת תגובות נדהמות ולעכל את ההלם לוקח בין שלוש שעות לשלושה ימים.

 

פעם בשבוע אנחנו מפנקות את עצמנו באיזו מסעדה, ששם אפשר לראות בממוצע 2 אנשים שחורים על כל 20 לבנים. הארוחה במסעדה עולה בסביבות ה25 שקלים – לעומת הארץ זה נחשב מחיר זול, אבל כאן כשיש לנו תקציב של כסף מקומי הארוחה הזו היא בגדר הפינוק השבועי שלנו ולא על בסיס יומיומי.

ה'מוזנגו' הלבן

כשמתפנה לנו מעט זמן אנחנו יוצאות לקניות בעיר. כבר מרחוק, המראה שלנו, שתי לבנות, הולכות לבדנו בעיר מושך את הרוכלים מסביב שמנסים למכור לנו את המוצרים במחיר היקר פי ארבע מהמחיר למקומיים. זה נקרא כאן - "מחיר למוזנגו", מוזנגו זוהי המילה בה מכנים את האדם הלבן באוגנדה.

 

בכל מקום בו אני הולכת התושבים צועקים - "מוזנגו מה שלומך?", "מוזנגו אני אוהב אותך", מוזנגו תתחתני איתי?". האנשים כאן באמת נחמדים, אבל בכל זאת אנחנו ממציאות שאנחנו נשואות עם 3 ילדים, ואז מגיע השאלה "ואיפה הטבעת?" שמשאירה אותי מגומגמת וללא תשובה, הרי אני הבטחתי לסבתא למצוא בחור ישיבה, אז לחזור עם בחור מאוגנדה קצת פחות אפשרי.

 

שיגעון המוזנגו של התושבים לפעמים תופס אותנו במצבים פחות נעימים, כשלמשל ילד קטן שמעולם לא ראה אדם לבן בחייו החל לבכות ולצרוח כשראה אותי, האמא שניסתה להרגיע את הילד הסבירה בהתנצלות שהוא מפחד מהלא מוכר.

 

בתקופה הזאת באוגנדה יש שיגעון חדש לחלוטין, בימים אלו מלכת אנגליה עתידה להגיע לכנס גדול של המדינות שהיו אי פעם תחת שלטון קולוניאילי בריטי. לטירוף הזה "צ'וגם" - מדינה שלמה באטרף, פרסומות, שיר מיוחד, פקקים, סטיקרים. ההכנות בעיצומן והשאלה ששואלים בכל פינה היא - "R U READY 4 CHOGM "? וחייבים לענות שכן אחרת הם מתאכזבים.

 

הקהילה הישראלית

במסגרת החיים שלנו כאן יש לנו היכרות קרובה גם עם הקהילה הישראלית שחיה כאן. יש פה חבורה לא גדולה של ישראלים שמורכבת מאנשים שעובדים ב"סולל בונה", "בלטון" - חברה לחקלאות, אנשי צבא שעובדים עם הצבא האוגנדי ומאמנים אותם, ועוד כמה ישראלים שנמצאים כאן בשביל עסקים פרטיים.

 

הישראלים גרים כאן מתרכזים במקום אחד שנקרא – 'קולולו', הבוורלי הילס של אוגנדה. שם, אין הפסקות מים, וגם לא של חשמל, ואם, ולעיתים רחוקות זה קורה, לכל אחד יש מיכל מים וגנראטור שדואגים לחפות על העניינים.

 

ב'קולולו' מרחבים גדולים של דשא וצמחייה פורחת מה שהופך את המקום לאטרקציה בפני עצמה. החלטנו לקחת לשם קבוצת נוער מנמוורנגו לפיקניק. הדבר הראשון שניסינו לעשות זה להסביר לחבורה של אנשים בני 20 מה זה פיקניק, משימה קשה בפני עצמה. בג'יפ מיוחד נסענו לקולולו, כששמעו שזהו היעד, קריאות ההתרגשות הרעידה את רגלו של הנהג מהקלאצ' של הרכב שכמעט ונתקע.

 

לישראלים שחיים ב'קולולו' יש בתים יפים, חצרות ענקיות, שומרים, מטפלות, מנקות ונהגים. מה שמעיד על רמת החיים הגבוהה שהם חיים כאן. הישראלים העשירים לא מתראים עם האוכלוסייה המקומית, לפעמים הם נמצאים במדינה 5 שנים ולא יודעים מילה מהשפה המקומית. כשהם רוצים לצאת, יש להם את המקומות הקבועים שלהם, מקומות בהם רוב האנשים שמבלים מגיעים מהעשירון העליון של אוגנדה.

 

יש מסעדה, מאוד יקרה, שיש בה מזגן, אוכל טוב והיא וכל כך נקייה שאפשר לראות את נמוורונגו, שכונת העוני, דרך החלון המצוחצח שלה. באופן אירוני, כשיושבים שם, במקום המאוד מסודר ויפה, לשתות קפה הנוף המשתקף מהחלונות הוא העוני ברחובות.

 

רוב הישראלים שחיים כאן מתגוררים עם משפחותיהם. כשהרכב מתקרב לביתם, הנהג עושה 2 צפצופים והשומר רץ מהר ופותח את השער. ההרגל הזה, שיש אדם שרץ עבורך לפתוח את השער מחלחל גם לילדים קטנים. באחד מערבי שישי אכלנו ארוחת ערב אצל אחת המשפחות הישראליות, כאשר אחד הילדים, בן 3, ששיחק עם דלת של הבית צעק - "ביפ ביפ פתחו את השער, ביפ ביפ סגרו את השער".

 

אפילו לנו יש בבית עוזרת שמקפלת כביסה ושוטפת את הבית כל יום. זה פשוט יותר קל לשלם 12 שקל ליום מאשר לעשות את זה בעצמך, אולי זה תירוץ אבל זה מאפשר לנו לעזור ולפרנס עוד אדם. כשהעוזרת שלנו מוציאה את הזבל, היא פשוט יורדת 2 מטר מהבית וזורקת אותו ברחוב. באוגנדה, אין פחים. ואולי בגלל זה אנחנו פשוט לא מופתעים כשילד אוגנדי מכין מטוסים מעיתונים בעברית עם קטשופ בצד.

 

משטרה מושחתת

לתושבים העשירים פה יש בעיות משלהם. אם לדוגמא נוסעים במכונית רק אנשים לבנים, לא יעברו 5 דקות עד שיעצור אותם שוטר ויודיע להם שהם עברו על החוק ויש להם 2 אפשרויות – להתלוות לשוטר לתחנת המשטרה ולשלם 20,000 שילינג קנס, או להביא לשוטר במקום 5000. אחרי חישוב קל שלא לוקח יותר מ-5 שניות, אתה מבין בדיוק מה יותר משתלם, ונותן לשוטר שוחד קטן שישחרר אותך. המדינה היא מושחתת והמקומיים מפחדים מאוד מהמשטרה, ואלה מצידם, מודעים לזה ומנצלים אותם.

צילום: אוסף פרטי

צילום: אוסף פרטי

בילוי ותיירות

קמפלה זו עיר מגניבה. יש בה מקומות לצאת בערב לבלות, יש מסעדות, פאבים, מועדונים, ממש עיר ללא הפסקה. בהחלט שווה לגור כאן, בתרבות החדשה, השונה.  אוגנדה ירוקה ויפה מה שמאפשר להגדיר אותה כיעד תיירותי שלא כדאי לפספס. מבחינה תיירותית די פשוט להסתדר פה - רוב האנשים יודעים אנגלית בסיסית ולהוטים לעזור במקרה הצורך, ההתניידות מאוד פשוטה, יש 'או מטאטו' שזהו וואן גדול אליו דוחסים כ-20 איש מעל המותר, או שאפשר לקחת בודה שזה בעצם אופנוע עם נהג – שיושבים מאחוריו מספר לא מוגבל של נוסעים. יש גם מונית מיוחדת ואישית, דומה לזו שאנחנו מכירים,  לאלו שיכולים לאפשר לעצמם.

 

במהלך התקופה שלי כאן נחשפתי לשימוש חדש למריצות, שבדרך כלל משמשות להעברת דברים ממקום למקום. מצפייה בפועלי הבנייה כאן, גיליתי שאפשר להשתמש במריצות גם כדי לנייד אותן בין המקומות המוצלים על מנת לישון בתוכן. 

צילום: אוסף פרטי

מבט לעתיד

יום אחד באה אלינו אחת מהישראליות עם ילדה שראתה לבד ברחוב, דבר שלא נהוג כל כך לראות כי אין כאן ילדים 'נטושים'. הילדה מרגרט בת ה 9, סבלה מהתעללות על ידי דודה ולכן ברחה מהבית. מרגרט העבירה אצלנו את הלילה, אכלה אתנו ארוחת ערב ובוקר גדושה ואז לקחו אותה לביתה בליווי המשטרה. לאחר מכן הוחלט להוציא אותה מהבית, והישראלית שמצאה אותה שלחה אותה לפנימייה יקרה.

 

הילדים פה כל כך חמודים שאי אפשר לתאר. בהתחלה ,הכרנו אותם רק במראה, אז בשמות, ועכשיו, אנחנו כבר מכירות את המשפחה וסיפור החיים האישי של רוב הילדים בבית הספר הקטן שלנו.

 

אחד הילדים, פיטר שמו,  בן 14, נער מקסים וחכם, שכמעט ונשלח לכפר לגור עם דודתו ולעבוד שם בחפירות, משום שלמשפחה אין כסף לשלוח אותו לבית ספר. אביו של פיטר שתיין ואמו מוכרת דגים בשוק ובקושי עומדת בעול הפרנסה של המשפחה. סיפורי המקומיים על הילדים שחיים בכפר וכבר בגיל 6 הופכים לשתיינים גרמו לנו להחליט להציל את חייו של פיטר ולשלם עבורו את הסכום הנדרש לבית הספר, שעומד על 150 דולר לשנה, סכום שעבורנו הוא לא משמעותי ועבורו זה מסלול חיים אחר, פשוטו כמשמעו.

 

האנשים, לא מבקשים כלום. אבל כשאתה נמצא שם ורואה מצב בו אתה יכול לעזור קשה שלא לעשות זאת. המטרה שלי היא לשנות, אבל לא יותר מדי. לעזור כמה שאפשר, לתרום, אך יותר מהכל- להיות שם ולהראות שאכפת.

© 2015 by BeyonDuty. All rights reserved.

bottom of page