ה'מוזנגו' הלבן

כשמתפנה לנו מעט זמן אנחנו יוצאות לקניות בעיר. כבר מרחוק, המראה שלנו, שתי לבנות, הולכות לבדנו בעיר מושך את הרוכלים מסביב שמנסים למכור לנו את המוצרים במחיר היקר פי ארבע מהמחיר למקומיים. זה נקרא כאן - "מחיר למוזנגו", מוזנגו זוהי המילה בה מכנים את האדם הלבן באוגנדה.

 

בכל מקום בו אני הולכת התושבים צועקים - "מוזנגו מה שלומך?", "מוזנגו אני אוהב אותך", מוזנגו תתחתני איתי?". האנשים כאן באמת נחמדים, אבל בכל זאת אנחנו ממציאות שאנחנו נשואות עם 3 ילדים, ואז מגיע השאלה "ואיפה הטבעת?" שמשאירה אותי מגומגמת וללא תשובה, הרי אני הבטחתי לסבתא למצוא בחור ישיבה, אז לחזור עם בחור מאוגנדה קצת פחות אפשרי.

 

שיגעון המוזנגו של התושבים לפעמים תופס אותנו במצבים פחות נעימים, כשלמשל ילד קטן שמעולם לא ראה אדם לבן בחייו החל לבכות ולצרוח כשראה אותי, האמא שניסתה להרגיע את הילד הסבירה בהתנצלות שהוא מפחד מהלא מוכר.

 

בתקופה הזאת באוגנדה יש שיגעון חדש לחלוטין, בימים אלו מלכת אנגליה עתידה להגיע לכנס גדול של המדינות שהיו אי פעם תחת שלטון קולוניאילי בריטי. לטירוף הזה "צ'וגם" - מדינה שלמה באטרף, פרסומות, שיר מיוחד, פקקים, סטיקרים. ההכנות בעיצומן והשאלה ששואלים בכל פינה היא - "R U READY 4 CHOGM "? וחייבים לענות שכן אחרת הם מתאכזבים.

 

הקהילה הישראלית

במסגרת החיים שלנו כאן יש לנו היכרות קרובה גם עם הקהילה הישראלית שחיה כאן. יש פה חבורה לא גדולה של ישראלים שמורכבת מאנשים שעובדים ב"סולל בונה", "בלטון" - חברה לחקלאות, אנשי צבא שעובדים עם הצבא האוגנדי ומאמנים אותם, ועוד כמה ישראלים שנמצאים כאן בשביל עסקים פרטיים.

 

הישראלים גרים כאן מתרכזים במקום אחד שנקרא – 'קולולו', הבוורלי הילס של אוגנדה. שם, אין הפסקות מים, וגם לא של חשמל, ואם, ולעיתים רחוקות זה קורה, לכל אחד יש מיכל מים וגנראטור שדואגים לחפות על העניינים.

 

ב'קולולו' מרחבים גדולים של דשא וצמחייה פורחת מה שהופך את המקום לאטרקציה בפני עצמה. החלטנו לקחת לשם קבוצת נוער מנמוורנגו לפיקניק. הדבר הראשון שניסינו לעשות זה להסביר לחבורה של אנשים בני 20 מה זה פיקניק, משימה קשה בפני עצמה. בג'יפ מיוחד נסענו לקולולו, כששמעו שזהו היעד, קריאות ההתרגשות הרעידה את רגלו של הנהג מהקלאצ' של הרכב שכמעט ונתקע.

 

לישראלים שחיים ב'קולולו' יש בתים יפים, חצרות ענקיות, שומרים, מטפלות, מנקות ונהגים. מה שמעיד על רמת החיים הגבוהה שהם חיים כאן. הישראלים העשירים לא מתראים עם האוכלוסייה המקומית, לפעמים הם נמצאים במדינה 5 שנים ולא יודעים מילה מהשפה המקומית. כשהם רוצים לצאת, יש להם את המקומות הקבועים שלהם, מקומות בהם רוב האנשים שמבלים מגיעים מהעשירון העליון של אוגנדה.

 

יש מסעדה, מאוד יקרה, שיש בה מזגן, אוכל טוב והיא וכל כך נקייה שאפשר לראות את נמוורונגו, שכונת העוני, דרך החלון המצוחצח שלה. באופן אירוני, כשיושבים שם, במקום המאוד מסודר ויפה, לשתות קפה הנוף המשתקף מהחלונות הוא העוני ברחובות.

 

רוב הישראלים שחיים כאן מתגוררים עם משפחותיהם. כשהרכב מתקרב לביתם, הנהג עושה 2 צפצופים והשומר רץ מהר ופותח את השער. ההרגל הזה, שיש אדם שרץ עבורך לפתוח את השער מחלחל גם לילדים קטנים. באחד מערבי שישי אכלנו ארוחת ערב אצל אחת המשפחות הישראליות, כאשר אחד הילדים, בן 3, ששיחק עם דלת של הבית צעק - "ביפ ביפ פתחו את השער, ביפ ביפ סגרו את השער".

 

אפילו לנו יש בבית עוזרת שמקפלת כביסה ושוטפת את הבית כל יום. זה פשוט יותר קל לשלם 12 שקל ליום מאשר לעשות את זה בעצמך, אולי זה תירוץ אבל זה מאפשר לנו לעזור ולפרנס עוד אדם. כשהעוזרת שלנו מוציאה את הזבל, היא פשוט יורדת 2 מטר מהבית וזורקת אותו ברחוב. באוגנדה, אין פחים. ואולי בגלל זה אנחנו פשוט לא מופתעים כשילד אוגנדי מכין מטוסים מעיתונים בעברית עם קטשופ בצד.

 

משטרה מושחתת

לתושבים העשירים פה יש בעיות משלהם. אם לדוגמא נוסעים במכונית רק אנשים לבנים, לא יעברו 5 דקות עד שיעצור אותם שוטר ויודיע להם שהם עברו על החוק ויש להם 2 אפשרויות – להתלוות לשוטר לתחנת המשטרה ולשלם 20,000 שילינג קנס, או להביא לשוטר במקום 5000. אחרי חישוב קל שלא לוקח יותר מ-5 שניות, אתה מבין בדיוק מה יותר משתלם, ונותן לשוטר שוחד קטן שישחרר אותך. המדינה היא מושחתת והמקומיים מפחדים מאוד מהמשטרה, ואלה מצידם, מודעים לזה ומנצלים אותם.