הטיסה לאפריקה היא גם הפעם הראשונה שוייס עולה למטוס לבדה: "זה היה סוג של טיול אחרי צבא בשבילי", מספרת וייס, שהופתעה מהאופן בו התקבלה בבין שאר המתנדבים, במיוחד אלו הישראלים, "כבר כשהגעתי הם התחילו לתת לי הוראות, אפילו בלי היכרות, וזה היה לי ממש מוזר". וייס שובצה בצוות והחלה לעבוד עם שאר המתנדבים, "בימים הראשונים היה לי ממש קשה להבין את האנגלית שלהם בגלל המבטא, אבל מה שעזר לי זה שנכנסתי לעניינים מהר מאוד ואחרי כמה ימים הצלחתי להתחבר לשאר המתנדבים והישראלים".

בפארק היו מקרים בהם וייס ושאר המתנדבים הישראלים, ספגו ביקורת משאר האנשים סביבם – "היו הרבה מקרים שהמקומיים לא אהבו את ההתנהגות של הישראלים. כשהיינו בארוחות, באופן בלתי מודע, היו מתיישבים כל הישראלים יחד. כשהעירו לנו אז התפזרנו והפסקנו לדבר עברית", מספרת וייס, "למרות שמאוד נוח להתחבר לישראלים האחרים ולדבר בעברית, המתנדבים האחרים הרגישו לא בנוח בגלל זה. זה לא היה בכוונה לפגוע בהם, פשוט היה לנו נורא טבעי ועשינו את זה מחוסר תשומת לב. היה לנו מאוד חשוב ליצור קשר עם שאר המתנדבים ולהיות חלק מהקבוצה".

הפארק בו שהתה וייס מוקם ממש על האוקיינוס. בקתת העץ שבה התגוררו המתנדבים שכנה ממש בצמוד לאריות, שקול שאגתם שימש כל בוקר כשעון מעורר. פארקים מסוג זה מאוד נפוצים בדרום אפריקה. בין היתר ישנם פארקים המיועדים לחיות שונות, כמו קופים או פילים. המטרה של פארקים אלו היא שימור חיות הבר. לפארק שטח עצום, הכולל בתוכו מתחם מגודר לחיות, כך שתנועתם מוגבלת והם אינם נעים בחופשיות בשטחים פתוחים. וייס טוענת כי בשונה מתאילנד למשל, בפארק הזה לא מסממים את החיות או עושים להם משהו רע, "זה באמת אריות שמגיל אפס נמצאים בקשר עם בני אדם, גם כשבגיל שנה הם עוברים לחיות עם אריות נוספים, מדובר בכמות קטנה ולא בלהקה. הם ממשיכים ליצור אינטראקציה עם בני אדם".

המתנדבים שמגיעים אחראים על האריות מרגע שנולדים עד סביבות גיל שנה, אז האריות מתחילים להיות מסוכנים וחסרי סבלנות לבני אדם, מה שדורש יחס וניסיון מקצועיים יותר. "המתנדבים מטפלים בגורים הקטנים ביותר", מספרת וייס, "כשאני הגעתי נולדו בדיוק ארבעה גורי אריות ושתי גורות של טיגריסים. איך שהגורים נולדים הבעלים לוקחים את הגורים לבית שלהם, במטרה להרבות את האריות והטיגריסים. האריות והטיגריסים שנמצאים שם לא יודעים מה זה טרף, הם אף פעם לא טרפו בעצמם. כמו כן, ישנו חשש שהאימא תאכל אותם ולכן אין לגורים שום מגע עם האימא. אנחנו אלו שמאכילים אותם, בבקבוקים והם בכלל לא מכירים את מי שילדה אותם. כל יום אחר הצהריים יש כמה שעות פנויות בהם אתה צריך להסתובב לבד בכלובים כדי ליצור קשר עם החיות. זה נקרא זמן אישי. בגלל שהגעתי ממש כשהגורים נולדו אז הצלחתי ליצור איתם קשר אישי. הם זיהו אותי ובאו אחרי".

אחרי שנה, כשאריות כבר גדולים, הם עוברים לבתי גידול גדולים יותר ומי שמטפל בגורים אלו מנהלי הפארק. "אחד המנהלים הכניס אותנו פעם אחת לראות את האריות הגדולים ונכנסו לשם בדיוק לכמה דקות כי היא אמר לנו שאין להם סבלנות יותר ואנחנו צריכים לצאת. האריות פשוט טיפסו על הבעלים, הם התגעגעו אליו בטירוף. אריות ענקיות, עם הרעמה והכל, שואגים מגעגועים. זה תמונה שלא רואים במציאות, רק בטלוויזיה". וייס מספרת שבפעם הראשונה בו נכנסה לכלוב של הלביאה היא נוראה פחדה וחששה, "עם הזמן התחלתי להתקרב ולחבק אותם. הייתה שם מישהי שהייתה שם כבר תקופה ארוכה וכל פעם שהיא נכנסה לכלוב האריות קפצו עליה כאילו היא אמא שלהם".

חלק מעבודתה של וייס הייתה עם האריות בני החצי שנה, אותם היא מתארת כ"היפר אקטיביים". חלק מלוח הזמנים היומי של המתנדבים היה להוציא את אותם אריות 3 פעמים ביום לסיבוב, מה שהיה עבורם אתגר לא פשוט – "היינו עושים איתם סיבוב, של פחות מקילומטר, בהתחלה עם רצועה. המטרה שהם יקשיבו לך ויתנו בך אמון. סיבוב של 5 דק' היה לוקח שעה – הם היו משחקים, הולכים לכל מיני מקומות. כל יום אתה אומר לעצמך שמחר יהיה טוב יותר ומנסה שהמסלול של הטיול יצליח. אתה בונה לעצמך מטרות".

בשעות אחר הצהריים הפארק פותח את שעריו למבקרים. המתנדבים בפארק אחראים בין היתר על כניסת המבקרים לפארק, הסיורים בפארק והדרכתם. וייס, יחד עם מתנדבים נוספים, הכינה "בית" צבעוני לגורים שזה עתה נולדו, על מנת שהתיירים יוכלו לבקר שם. " התיירים נורא התלהבו מאחת מגורות הטיגריס, בשם 'אמבר', ורצו להצטלם איתה. כשהייתי אומרת להם להתקרב אליה כדי שאצלם אותם, אמבר הייתה מתרחקת מהם ובאה אליי. זה היה מדהים כי הבנתי שהצלחתי ליצור איתה קשר".